למה התחלתי לאהוב פקקים?

אני זוכר שהדבר הכי מתסכל בתקופה שעבדתי ב-IBM בחיפה היו הנסיעות חזרה לתל אביב.

שעה וחצי של זחילה על כביש החוף (וזה בימים ה"טובים") ועוד 40 דקות הסתובבות ברחובות תל אביב בחיפוש נואש אחרי החניה.

מעל שעתיים של "זמן מת", של עצבים, של מחשבה עיקשת שרצה לה בראש:

"למה? למה? למה צריך לבזבז זמן יקר כל כך, שאף פעם לא מספיק לשום דבר על השטות הזאת?"

ואז מצאתי פתרון גאוני...

גיליתי את עולם ספרי האודיו ...

מה שהיה פעם זמן מבוזבז, הפך פתאום לשיא של היום שלי - הזדמנות ללמוד מן האנשים הכי מבריקים והכי מצליחים בהיסטוריה...

נדהמתי גם לגלות שאותם אנשים גם ממש נהנים לשתף את "סודות ההצלחה" שלהם - בשבילי, שהמושג win-win היה עוד חדש אז, הייתה זאת תובנה אולי אפילו יותר חשובה, מאשר הדברים הספציפיים שהם אמרו.

ג'ים רון, וולאס ווטלס, רנדי גייג', סטיבן קובי, הרוו טי. אקר, טוני רובינס הפכו ל"מרצי הבית" באוטו שלי, או כמו שהתחלתי לקרוא לו - "האוניברסיטה על גלגלים".

בזמן שכולם מסביבי היו לחוצים ועצבניים, האוטו שלי הפך לאי של שקט, "מקום העוצמה" שלי - מדי פעם אפילו תפסתי את עצמי ממש מחכה לרגע שאוכל להיכנס לאוטו וללחוץ play :-)

בשנתיים מאז שהתחלתי ללמד את הקורס "נוסחת ההצלחה" - במיוחד את עיקרון החמישה - הרבה אנשי פנו אליי וביקשו להמליץ להם על על ספרים ודיסקים בנושא.

אחרי לא מעט חיפושים, גיליתי דבר מפתיע:

אי אפשר למצוא בארץ ספרי אודיו בעברית :-(

.
יש אמנם לא מעט ספרים רגילים - ובשנים האחרונות יצאו לאור מספר תרגומים של הספרים מעולים המלמדים את עקרונות ההצלחה בחיים בכלל בעסקים בפרט - אבל
ספרי אודיו פשוט לא קיימים בארץ!

זאת הסיבה שלפני כחצי שנה החלטנו, אני ומספר שותפים, להקים את
KaiZen Publishing - הוצאה לאור שמתמחה בהפקה של ספרי אודיו בעברית, כדי לעזור לעשרות אלפי אנשים בארץ שמחפשים את הידע והיו שמחים להפוך את השעות של "הזמן המת" לזמן איכות של לימוד והתפתחות.

את הדיסק הראשון - תרגום של אחד הספרים הכי מדויקים שנכתבו אי פעם על ההצלחה בחיים - אנחנו משיקים ב-1 לינואר.

השותפים שלי הסכימו לתת לקוראים של הניוזלטר הזה אפשרות לקנות את הדיסק במחיר מוזל אפילו לפני ההשקה הרשמית!

בימים אלה אנחנו מעלים לאוויר את האתר שבו תהיה אפשרות לקנות את הספר - ברגע שהכל יתקתק, אנ אשלח לכם את הלינק, אז תישארו עם היד על הדופק.

מה הקשר בין אוטו תקוע לכוח הרצון?

ניסיתם פעם להזיז אוטו תקוע?

אתם דוחפים ודוחפים ודוחפים והאוטו בקושי זז חצי מטר...

מתסכל, נכון?

אף אחד מאיתנו לא היה מעלה בדעתו "לנסוע" כל יום בצורה כזאת, ברור לנו שזה משהו למצבי חירום בלבד, כשמשהו מקולקל...

ויחד עם זאת רבים מאיתנו מנסים להניע את עצמנו בצורה כזאת, "לנסוע עם מנוע מכובה"...

אנחנו מקבלים החלטה, שמים לעצמנו מטרה ואם משום מה זה לא זורם, אומרים לעצמנו "צריך להיות נחושים, להתאמץ יותר, להפעיל את כוח הרצון..."

ואנחנו מנסים לדחוף את "רכב חיינו" עם מנוע מכובה... ועוד בעליה ...

ולא רואים שיש דרך הרבה יותר קלה וכייפית לנסוע ...

אני זוכר שבאחת הסדנאות כשסיפרתי את "משל האוטו" מישהו שאל אותי "מארק, דימוים זה נחמד, אבל מה זה אומר בתאכלס?"

אחלה שאלה.

בואו אני אסביר "למה התכוון המשורר".

פרופ' מיכאי צ'יקסנטמיכאי, אחד הפסיכולוגים המבריקים של התקופה שלנו, מציין בספרו "זרימה: פסיכולוגיה של חוויה אופטימאלית" נתון מדהים:

• המוח שלנו קולט כל שנייה כ-2 מיליון ביטים של מידע
• החלק המודע שלנו מסוגל לקלוט כ-100 ביטים בשנייה, כלומר 5 אלפיות אחוז מכלל המידע שמגיע למוח

תחשבו על המספר הזה – 5 אלפיות האחוז – אלה הם פחות או יותר "יחסי הכוחות" בין המודע שלנו לבין הלא-מודע שלנו.

איך זה קשור לסיפור האוטו שממנו התחלנו?

מאוד פשוט:

השימוש בכוח הרצון (כלומר בחלק המודע של התודעה) בשביל ליצור תוצאה כלשהי בחיינו, זה בדיוק כמו לנסות לדחוף אוטו בעלייה!

מה האלטרנטיבה?

להשתמש בכוח הרצון בשביל לכוון את תת-המודע שלנו לכיוון שאנחנו רוצים. ב"משל האוטו" זה דומה לשימוש אינטלגנטי בחלק מאוד קטן מן הכוח הפיזי שלנו בשביל לגרום לאוטו לנסוע – להתניע, להעביר הילוך, לסובב את ההגה (אולי לחייג לשירותי גרירה, אם צריך :-) )

עכשיו אבחנה חשובה:

אם אנחנו מתאמצים ודברים לא זורמים, זה סימן ברור לכך יש "נתק תקשורתי" בין המודע לבין תת-המודע.

אז איך מתקנים את זה? איך יוצרים הדברות הרמונית בין חלקי התודעה שלנו? ובכלל, באיזה שפה הם מדברים?

וכאן אנחנו מגיעים לסוגיה מרכזית שרוב האנשים מפספסים:

השפה שבה המודע ותת-המודע שלנו מדברים היא שפת הרגשות

זאת בדיוק הסיבה למה הרבה מחקרים שיצאו לאחרונה הגיעו למסקנה חד משמעית:

אחד הדברים הקריטיים להצלחה בחיים זה אינטליגנציה רגשית,

כלומר היכולת שלנו להבין את שפת הרגשות ולכוון את הרגשות - ובאמצעותן את תת-המודע שלנו - לכיוון הרצוי.

• במילים אחרות, בן אדם בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה מודע לרגשות שלו ומסוגל לשנות אותם.
• מנגד, אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית נמוכה נשלטים על ידי הרגשות שלהם, חייהם דומים לרכבת הרים, מעין מטוטלת שלוקחת אותם מקיצוניות אחת לשנייה, הרגשות פשוט "קורים להם" והם מרגישים חסרי אונים לעשות משהו בניגון.

עכשיו אתם יכולים לשאול:
זה הכול טוב ויפה, אבל איך לעזאזל אני עושה את זה?!

הרי אנחנו לא רובוטים, אנחנו לא יכולים בלחיצת כפתור לשנות את איך שאנחנו מרגישים!

אז זהו, שכן!

אני לא מתכוון כמובן שאנחנו רובוטים, ממש לא...

מה שאני רוצה להגיד הוא שאכן:

• יש לנו את היכולת לשנות את הרגשות שלנו
• וזה באמת יכול להיות פשוט, כמעט כמו לחיצה על הכפתור

צריך רק לדעת על אילו כפתורים ללחוץ ומתי.

וכאן נכנסת לתמונה שיטת ה-EFT או בשמה המלא Emotional Freedom Technique.

EFT פותחה לפני כ-30 שנה כשיטת פסיכותרפיה, ואני חייב להגיד שבפעם הראשונה שפגשתי את השיטה הזאת, היא נראתה לי הזויה לגמרי - באותה תקופה הייתי טיפוס מאוד רציונאלי, לא הבנתי עדיין שהרגשות הם השפה שבה המודע ותת-המודע שלנו מדברים.

אבל הדבר המצחיק הוא שלמרות הספקנות שלי. פתאום גיליתי שזה עובד, שאני יכול תוך חמש דקות לשחרר כעס או לשנות את התחושה שלי אם "התחלתי את היום ברגל שמאל".

במשך השנים חקרתי את השיטה, גיליתי ניואנסים חדשים שהופכים אותה להרבה יותר אפקטיבית ומה שהכי חשוב – הבנתי את הפילוסופיה, את הגישה מאחורי הטכניקה ואז זה הפך לעוצמתי באמת.

עברתי בחיים שלי הרבה תהליכים וסדנאות ורכשתי הרבה כלים, אבל אני יכול להגיד חד משמעית:
שיטת EFT היא אחד הכלים הכי חזקים שפגשתי
ומי שיבחר ללמוד את השיטה ולהשתמש בכלי המדהים הזה בחייו, יוכל באמת להתניע את האוטו, ללחוץ גז, לנסוע בכיף לאן שרק ירצה :-)

דמיינו איך איכות החיים שלכם הייתה משתנה אילו הייתה לכם דרך

• להתגבר על הפחד להתחיל דברים חדשים
  
• להשתחרר מן הסטרס
• לפעול מתוך מקום של בטחון עצמי ועוצמה
• לתכנת את תת-המודע שלכם לפעולה אפקטיבית יותר

וכל זאת בעזרת טכניקה פשוטה שהיישום שלה במצבי אמת לוקח

דקות ספורות בלבד!

אז אם כל הדברים הללו אכן חשובים לכם, אני מזמין אתכם ללמוד את שיטת ה-EFT בסדנה בת שלושה מפגשים, אשר תתקיים בגבעתיים החל מ-20 לינואר בין השעות 19:00 – 21:00....

נ.ב. עדכון חשוב!

מאז שפרסמתי את הפוסט הזה לפני כמעט שנתיים, המשכתי  ללמד EFT תוך  כדי שיפור מתמיד הן של הטכניקה עצמה והן של דרך ההוראה.

כל אלה הובילו אותי לפיתוח שיטת M-Focusing שמבוססת על עיקרונות דומים לאלה של EFT, אך אפקטיבית ממנה בהרבה, במיוחד עבור שימוש עצמאי בחיי היום-יום.

לפרטים על שיטת M-Focusing לחצו כאן...

סרטון חמווווד - עם סוף ממש לא צפוי :-)

לנשום מעבר למחסומים

בעקבות פרסום סדנת ריבירסינג קיבלתי מספר מיילים מאנשים שרצו ללמוד יותר על השיטה המדהימה זאת.

אז מה זה ריבירסינג?

שיטת הריברסינג (rebirthing) פותחה במתכונתה הנוכחית לפני כ-30 שנה ע"י האמריקאי ליאונרד אור. אור שהה בסאונה זמן ממושך מדי והחום והמחנק גרמו לו לנשום עמוק וברציפות במשך דקות ארוכות. נשימות עמוקות ורציפות אלו, גרמו לו באופן ספונטני לחזור ולחוות מחדש רגשית וגופנית את חוויית הלידה. במקביל לאור, מספר חוקרים נוספים פיתחו וריאציות שלהם של השיטה - שהידועה בהן היא "נשימה הולוטרופית" (holotropic breathing) שפותחה על ידי דר' סטן גרוף כאחד הכלים החשובים של אסכולת הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית.

התהליך של ריבירסינג מתבסס על טכניקת נשימה מיוחדת, המציפה את הגוף בחמצן וכתוצאה משילוב של שתהליכים פיזיאולוגיים יחודיים מאפשרת ליצור תקשורת בין החלק המודע והחלק הלא מודע של התודעה שלנו להעלות על פני השטח תכנים אשר בדרך כלל מנהלים את חיינו אף נשארים "מתחת לשטיח". השיטה נועדה לנקות ולשחרר את האדם מחוויית הלידה וממחסומים ומעצורים הנוצרים מאוחר יותר, כתוצאה מהתנסויות ופחדים. אפשר לדמות את ריבירסינג למין "חוקן אנרגטי" המנקה את הגוף והנפש בכל הרבדים ממשקעי העבר, ממחסומים, מצבורים של רגשות שליליים - וכל זאת מבלי לערב את השכל המודע תוך שימוש בגוף לשחרור של מקור הפחד והמתח שלרוב הינו בלתי מודע.

בשביל מה אנשים באים לסדנאות ריבירסינג?

אנשים שונים באים מסיבות שונות:

• חלק רוצים להבין את עצמם טוב יותר, להבין את המנגנונים המנהלים אותם בחיים
• אחרים באים פשוט לפרוק עודפי מתח, להשתחר מאגרסיביות, תחושת תקיעות, ורגשות שליליים אחרים
• יש כאלה שרוצים לחוות מצבי תודעה אלטרנטיביים, מצבי תודעה מעבר לתמונת העולם הקונבנציאונלית. מעניין לציין שסטן גרוף פיתח את הנשימה ההולוטרופית בתחליף לתרפיית הLSD שהוא השתמש בה בשנות ה50.

יהיו המטרות שלנו אשר יהיו, תהליך ריביסינג הוא אחד התהליכים המרתקים והמפתיעים ביותר שאני מכיר, תהליך אינטנסיבי של מפגש עם עצמנו - לפעמים כואב, לפעמים משכר, אבל תמיד אוטנטי וכנה עד הסוף.

שנה טובה ומאווווד מתוקה :-)

.

סקר החלומות

כשפתחתי את הבלוג שלי, הוספתי בצד סקר קטן ששאל:

אם לא הייתם צריכים להרוויח כסף, האם הייתם ממשיכים לעסוק במה שאתם עוסקים בו היום?

רוצים לדעת מה היו התוצאות?

• מתוך 322 אנשים שהצביעו עד היום, רק 22% אחוז אמרו "כן, אני אוהב/ת את העבודה שלי"
• עוד 31% אחוז אמרו "כן, אבל הייתי משקיע/ה פחות זמן בעבודה והייתי מפתנה גם לדברים אחרים"
  
• 46% הנותרים (כמעט חצי!) אמרו "לא, אני עוסק/ת בזה רק כדי להתפרנס"

עצוב, אבל לא ממש מפתיע...

בעכבות הסקר הראשון, החלטתי להתחיל סקר חדש שצפוי להיות הרבה פחות צפו :-).

אם אתם מוצאים את עצמכם בין אותם אנשים נדירים :-) שלא ממש רוצים לבלות את כל חייהם בעבודה הנוכחית שלהם, אני מזמין אתכם לכתוב כאן בבלוג את התשובה לשאלה הבאה:

אם היה לכם את כל הזמן ואת כל הכסף שאתם צריכים ולא הייתם צריכים לעבוד בשביל הכסף, מה הייתם עושים?

עכשיו אני יודע שזאת שאלה מוזרה, והיא מעוררת הרבה התנגדויות מצד האגו שזועק "איזו שאלה טפשית! אין דברים כאלה! זה בלתי אפשרי!".

אני מזמין אתכם להניח לקולות הללו לרגע ולשאול את עצמכם בכנות

• מה הייתם עושים עם החיים שלכם, אם הכול היה אפשרי?
• מה הייתם עושים, אם הייתם יודעים שאתם לא יכולים להיכשל?

תכתבו את התשובות כאן בבלוג ותזמינו גם את החברים שלכם לבוא ולבטא את החלום שלהם.

אני אתחיל עם שלי- חלום קטן שאני ואישתי מתכוונים לממש בשנתיים הקרובות - חופשה של חודש באי בורה-בורה
(תקליקו על התמונה בשביל לראות את זה בגודל טבעי :-))

"הרצאה אחרונה" על חלומות הילדות

על מה הייתם מדברים, אילו ידעתם שנשארו לכם חודשים ספורים לחיות?

בשביל פרופ' רנדי ראוץ' שמת לפני שובע מסרטן זאת לא הייתה שאלה היפותטית...

לוותר על שוקולד ושקרים קטנים אחרים

אני זוכר שכשהייתי בן חמש, קיבלתי קופסת שוקולדים במתנה.

אתם יכולים לנחש שזה היה סיפור גדול לילד בן חמש ועוד ברוסיה שבה שוקולד היה מצרך ממש נדיר. אחרי שאכלתי את אחד שוקולדים, אמא שלי אמרה "למה שלא תתחלק עם הילדים האחרים בגן?"

שאלה תמימה לאימא, דילמה מוסרית קשה מנשוא בשביל ילד בן חמש שהייתי :-)
הרי מצד אחד חינכו אותי שצריך להתחלק, אך מצד שני כל כך רציתי את השוקולד הזה לעצמי. עשרים ומשהו שנים אחרי זה למדתי מילה חכמה שמגדירה את המצב שהייתי שרוי בו "דיסוננס קגניטיבי" - כלומר סתירה פנימית בין שני אמונות ייסוד חשובות.

בגיל חמש לא ידעתי מילים חכמות כאלה, אבל הייתי צריך למצוא דרך ליישב את הקונפליקט הפנימי, ואכן מצאתי דרך מאוד אלגנטית להתמודד עם המצב - אמרתי לעצמי "השוקולד הזה לא מי יודע מה טעים, אז למה באמת לא להתחלק- לא סיפור גדולו=". לא רק שאמרתי זאת, אלא התחלתי להאמין באמת ובתמים שהשוקולד הזה הוא לא משהו.

זה היה שקר קטן ראשון שסיפרתי לעצמי וכמובן הוא לא היה אחרון...

כשהייתי לבד - בניתי מערכת אמונות מאוד מגובשת, למה אני לא צריך זוגיות...
כשלא היה לי כסף, ידעתי להסביר לעצמי למה כסף הוא מקור כל רוע...
כשעבדתי בעבודה ששנאתי, סיפרתי לעצמי שהגיע זמן להתבגר ולהתחיל להיות מציאותי...

שקרים, שקרים, שקרים...

אני זוכר שכשאחרי עשר שנים של תירגול ויפאסה (מדיטציה בודהיסטית) הגעתי במקרה לסדנה בנושא יצירת שפע, אחד התרגילים שעשינו היה למלא את הטבלה הבאה ולכתוב בכל אחת מן המשבצות לפחות 20 פרטים:

	יש לי	אין לי
רוצה
לא רוצה

כשהגעתי למשבצת האחרונה ("דברים שאין לי ואני גם לא רוצה אותם") והתחלתי לכתוב - "פרס נובל, מיליון דולר, יאכטה,..." - פתאום זה נחת עליי...

השאלה הזאת...

"למה????????????"

"למה החלטתי שאני לא רוצה את הדברים הללו? מי ומתי לימד אותי להקטין את השאיפות שלי?"

כשהייתי ילד קטן שהיה צריך למצוא פשרה בין הרצון שלו לשוקולד לבין הצורך לרצות את ההורים, הסיפור "אני לא ממש רוצה את זה" היה פתרון אפקטיבי למדי. אבל להמשיך להשתמש באותו טריק כמעט שלושים שנה אחרי - זה כבר היה מגוחך...

ברור שהאושר שלנו לא נמדד במספר הדברים החומריים בחיים שלנו, אבל אני מאמין בכל ליבי שהדברים הללו הם ביטוי לצמיחה הפנימית שלנו, שככל שאנחנו לומדים להיות יותר, מעיזים יותר, צומחים יותר, בסופו של דבר זה מתבטא גם במישור החומרי.

מעניין שזה עובד גם בכיוון הפוך - ככל שאנחנו שמים לעצמנו רף גבוה יותר הן מבחינת העשיה הן מבחינת הישגים החומריים - הדבר מניע אותנו לצמיחה בכל המישורים

שאלו את עצמכם "איפה אני מנסה לשכנע את עצמי שאני מרוצה, בזמן שאני בעצם רוצה הרבה יותר - ביחסים, בבריאות, בכסף, בעבודה?"

מלאו את הטבלה לעיל ותתרכזו המיוחד במשבצת האחרונה.

אני מזמין אתכם לבדוק מהו סיפור השוקולד שלכם?

הנסיכה קים

Impossible is nothing

היא ללא יד, הוא ללא רגל - ביחד הם גרמו לי לבכות...

הכול למען הרייטינג...

שבוע שעבר חוויתי מה שאפשר לקרוא לו "הלם תרבותי"...

פעם ראשונה בחיים שלי ראיתי "כוכב נולד"...

אני יודע שזה יכול להישמע מוזר - "כאילו, מאיזה כוכב נפלת?" - אבל, מי שקצת מכיר אותי, אישית או דרך הבלוג, יודע שאני לא מסתכל טלוויזיה.

למה?

דבר ראשון, כי יש דברים הרבה יותר מעניינים לעשות עם הזמן שלי.

דבר שני - מתוך החקירה שלי את תחום השיווק ותקשורת אני רואה בבירור את כל שטיפת המוח, המניפולציות והמסרים הסמויים שמוחדרים בנו בכל דקת מסך...

תחשבו לרגע על סכומי העתק שעולות הפרסומות בטלוויזיה...

הרי ברור לכם שהקרטלים של מדיה לא יכולים להרשות לעצמם לא לנצל את מכרה הזהב הזה עד תום, ולעין מאומנת זה נהיה ממש ברור מה מטרתה של כל משפט וכל תמונה על המסך וגם מי שילם על זה.

בכל מקרה, שבוע שעבר ישבתי באיזה מזנון והטלוויזיה כמובן דלקה והקרינו "כוכב נולד".

כמו שאמרתי, הייתי בהלם...

זה לא היה בגלל הקונספט החלול - אם מישהו ממש רוצה את 15 דקות (או שניות) שלו של תהילה, נו שיין...
השוק נבע מזה שפתאום הבנתי שהקטע של התהילה, של כישרונות, אפילו של תחרות הוא ממש משני בכל הסיפור.

מה שיצר את הרייטינג זה לא היה הקטעים בהם הופיעה מישהו מוכשר.

מה שיצר את הרייטינג היו קטעי התעללות במי שהיה פחות מבריק.

האודישנים בהם "המומחים" התחרו אחד בשני מי יהיה יצירתי יותר בלהשפיל ולרמוס את אלה שהעיזו לחלום.

זה היה מפחיד להבין שזה מה שבאמת מוכר, שמה שהקהל באמת רוצה לראות זה השפלה של האחר, שמה שהתכנית הזאת מחדירה לתת-מודע הקולקטיבי זה המסר
"תהיה בינוני, תלך על בטוח, אל תבלוט, כי אם תעיז להיות קצת יותר, אתה מסתכן בכאב והשפלה..."

זה היה עצוב, רציתי להתנער מן הלכלוך הזה, חשבתי לכתוב על זה בבלוג, אבל משהו עצר אותי - אולי חשבתי שזה לא מספיק חשוב, אולי העדפתי כמו שאומרים "לא לגעת בחרא, שלא יסריח עוד יותר", אולי החלטתי פשוט להתעלם ולעשות את עצמי כאילו לא רואה, כי סך הכול "מה זה איכפת לי מה אנשים אחרים מכניסים לתת-מודע שלהם".

היום הבנתי שזה עוד איך נוגע לי, כשראיתי את הכתבה שהוקרנה בערוץ 10 על חברת אג'ל ועל הקבוצה של יאיר בר-לב, שיש לי את הכבוד להיות חלק ממנה.

זה החזיר אותי לסרט של כוכב נולד" ...

אתחיל מן הסוף - בשניות האחרונות של הכתבה אחד המגישים אמר לשני את המשפט המפתיע:
"בגילי המופלג מעסיקה אותי הרבה שאלה של מכניקה של אומללות... דרך אגב תשאל את עצמך כמה אנחנו עוסקים בשיווק שלה..."
קצר וקולע, לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר...

ערוץ 10 פנה לפני כחודש לארגון שלנו וביקש אישור לצלם את אחד האימונים הגדולים. הם הבטיחו שאינם מחפשים סנסציות זולות סטייל "זהירות פירמידה", אלא בכוונתם לעשות כתבה רצינית ואובייקטיבית על אג'ל כתופעה חברתית. לצוות ניתן האישור לצלם שהותנה בהתחייבות שנוכל לראות את הכתבה לפני שהיא עולה לאוויר.

אתם יכולים לקרוא לי תמים, אבל אני חייב להודות שלמרות כל ההיכרות שלי עם העולם המניפולטיבי של המדיה קיננה בי תקווה שאולי באמת הפעם יקרה נס ויעשו כתבה אוהדת על קבוצת אנשים שלוקחים את החיים שלהם בידיים ורוצים להפוך את עולם למקום טוב יותר.

נו באמת!

איך יכולתי לשכוח שהדבר היחיד שמעניין את הכתבת זה 15 דקות של תהילה שלה, והדבר היחיד שמעניין את הערוץ זה הכסף שהוא מקבל על פרסומות ויחסי ציבור.

כשדברים האלה מונחים על לשון המאזניים, איזו חשיבות יש לדברים "שוליים" כמו אובייקטיביות עיתונאית - אם לעיתונאית יש אג'נדה שמשרתת את האינטרסים שלה ושל מפרסמי הערוץ, אז כל האמצעים כשרים:

הפרת התחייבויות...
סילוף עובדות...
קריינות מגמתית שלמרות היותה מגוחכת בחשיבות העצמית שלה, מונעת מן הצופה ליצור דעה עצמאית לגבי האירוע המצולם...
פרופסור מלא בעצמו שאומר "האנשים מבינים שמעבודה אי אפשר להתעשר", אך לא מניח לו לרגע שיש דרך אחרת, שאותה "חברה אלטרנטיבית" עליה הוא מדבר אינה אשליה אלא אפשרות אמיתית למי שרוצה בכך...

כל אלה מחדירים שוב ושוב ושוב לתת-מודע הקולקטיבי אותו מסר נצחי:
"תהיה בינוני, תלך על בטוח, אל תבלוט, כי אם תעיז להיות קצת יותר, אתה מסתכן בכאב והשפלה..."

"כוכב נולד - המירע"...

מה שמצחיק שלמרות כל ניסיונות הכפשה, הכתבת מסיימת את הכתבה במשפט הכי מפרגן שרק יכול להיות:

"כשמביטים באנשים הללו קשה להאמין שכאן אצלנו במקום שבו ציניות וספקנות הם חלק מן השגרה, תופעה כזאת מצליחה לשגשג"

בשבילי זה מחמאה ענקית - אני גאה להיות חלק מן התופעה המדהימה הזאת, אני גאה שציניות תופסת פחות ופחות מקום בחיים שלי, אני גאה להגיד:
"אני מארק, ואני אג'ל"

חוק פארטו ו"הנס הכלכלי" של יפן

אחרי מלחמת העולם השניה יפן הייתה הרוסה. המדינה עברה פשיטת רגל בכל המובנים - מדיני, צבאי, כלכלי, פסיכולוגי.

בשנות החמישים, כשיפנים עשו בעזרת אמריקאים את הצעדים הראשונים לשיקום הכלכלה שלהם, "Made in Japan" היה שם נרדף למוצרים זולים באיכות ירודה.

מאז הדברים קצת השתנו...

מה קרה בשישים השנים שעברו מאז?
מהו הסוד מאחורי "הנס הכלכלי" שהתחיל בשנות השישים ונמשך עד היום?

את התשובה ניתן לרכז במילה יפנית אחת:

改善 - kaizen

מה זה kaizen?

המילה היפנית מורכבת משני סימנים שמשמעותם "שינוי" ו "טוב", כך שהמשמעות המילולית של kaizen היא "שיפור", "שינוי לטובה". התרגום המורחב שמעביר יותר במדויק את המושג היפני הוא "שיפור הדרגתי מתמיד".

זה הסוד.

kaizen הינו תרבות של התפתחות מתמדת, של ניהול משאבים מאוזן ושל זיהוי של התחומים טעוני שיפור.

מה שהתחיל כשיטה לניהול תעשייתי התרחב והפך עם השנים לפילוסופיית חיים שלמה, פילוסופיה הדוגלת בנקיטת עמדה פרו-אקטיבית לחיים ואימוץ שינויים קטנים והדרגתיים שהאפקט המצטבר שלהם יוצר פריצות דרך.

אחד האנשים שעשה רבות להפצת הפילוסופיה הזאת במערב הוא אנתוני רובינס - מאמן אגדי שבין הלקוחות שלו היו אנשים כמו ביל קליטון, אנדרה אגסי ומנהלים של חברות Fortune 500 רבות. טוני רובינס - חובב ראשי תיבות ומשחקי המילים - אף טבע מושג משלו כתחליף למילה היפנית - CANI) Constant And Never-ending Improvement).

וזה מביא אותנו שוב לחוק פארטו שהתחלתי לדבר עליו בפוסט הקודם.

אחד הניסוחים של חוק פארטו (או "חוק 20/80") אומר:

"20% מן הפעולות שלנו יוצרות 80% מן התוצאות"

עיקרון פארטו מסביר איך זה ייתכן שלשינויים קטנים יש כוח כל כך גדול. חשוב להבין שלא כל שינוי יביא לתוצאות כה מרחיקות לכת, אלא רק שינויים ממוקדים ששייכם לאותם 20% מן הפעולות שלנו.

שימו לב שזה גם אומר ש-

"80% הנותרים של הפעולות שלנו יוצרות רק 20% מן התוצאות"

כלומר רוב הדברים שאנחנו עושים מביאים תועלת קטנה יחסית.

הבנת שני ההיבטים של חוק פארטו נותנת לנו את המפתח לשאלת השאלות - "איך מוצאים זמן/כסף/אנרגיה על מנת ליצור את הצמיחה, השינוי, ההתקדמותשאנחנו רוצים בחיים שלנו?"

כדי שתובנה הזאת לא תישאר בגדר תיאוריה אני ממליץ לכםלעשות ניסוי קטן, אך לפני זה בחרו תחום שבו אתם רוצים ליצור שינוי.

עכשיו תיישמו את חוק 20/80 בשלושת המישורים הבאים:

זמן:

• זהו פעילות פשוטה שלא דורשת הרבה זמן ולדעתכם יכולה בטווח ארוך להשפיע בצורה משמעותית על התחום שבחרתם - ללמוד משהו חדש, לעשות כושר וכו' - נקרא לה פעילות מצמיחה הדורשת זמן.
  
• תפנו זמן לאותה פעילות מצמיחה, על חשבון פעילות אחרת שלוקחת זמן דומה, אך היא לא חיונית להשגת אף אחד מן הדברים שחשובים לכם - צפיה בטלויזיה, שעות נוספות שאפשר לקצר קצת מבלי לגרוע מן התוצאות בעבודה וכו'

כסף:

• זהו פעילות מצמיחה שדורשת כסף (זה יכולה להיות אותה פעיולות כמו בסעיף הקודם או משהו אחר)
• תקציבו את הכסף הנדרש לפעילות מצמיחה על חשבון פעילות אחרת שעולה סכום דומה, אך ניתן לוותר עליה - סיגריות, קניות שלא ממש נחוצות, טלוויזיה (כן, אני יודע, יש לי issues רציניים עם טלויזיה :-) ) ...
  

אנרגיה:

• זהו פעילות מצמיחה שדורשת אנרגיה (כמובן, כל פעילות דורשת אנרגיה, אך הכוונה כאן לפעיולות שדורשת מכם להיות במיטבכם ולא ניתן לעשות אותה כדרך אגב) - התחלת פרוייקט חדש, פעילו יצירתית וכו'
• זהו פעילות שגוזלת מכם אנרגיה, אך לא מקדמת אתכם - וויכוחים, שהיה עם אנשים שליליים, עבודה חדגונית שאתם לא ממש חייבים לעשות.

שימו לב שבחלק השלישי הקשר בין שני הסעיפים הוא לא מיידי, כי אנחנו לא יכולים פשוט לקחת אנרגיה ולהעביר ממקום למקום, אך ברגע שתתחילו להיפטר מ"גזלני האנרגיה", תרגישו מהר מאוד שיש לכם הרבה יותר אנרגיה לדברים שבאמת חשובים.

מה שחשוב בניסוי הזה הזה הוא התמדה - ברוב המקרים פעולה חד-פעמית לא יוצרת שינוי - תעשו את הניסוי הזה במשך החודש הקרוב וספרו לי על התוצאות.

חוק 20/80 או האם יש דבר כזה חוסר צדק חברתי?

לפני כמאה שנים כלכלן איטלקי וילפרדו פרטו גילה חוק מדהים הידוע מאז בשם חוק פרטו או חוק 20/80:

בכל תקופה ובכל חברה 20% מן האנשים מחזיקים ב80% מן הכסף.

במקרים מסוימים הפער הוא עוד יותר גדול ומגיע ל5/95 או אפילו ל1/99, אך עדיין השם המקובל נשאר "חוק 20/80".

לכאורה החוק הזה מצביע על אי צדק נוראי, אך לפני שנרוץ לקרוא את "הקפיטל" של מרקס ונתחיל לחפש דרכים להחזרת השוויון, בואו נעצור שנייה וננסה להבין את הסיבות להיווצרות המצב הזה.

למה בכל קבוצה חברתית חלק קטן מן האנשים מרוויח את רוב הכסף?

התשובה תתבהר כשנבחן תחומים אחרים בהם התגלה שחוק פרטו עובד.

אחד היישומים המעניינים של החוק הוא:

בכל תחום 20% מן האנשים יוצרים 80% מן התוצאות.

זה כבר מתחיל להיות מעניין.

תזכרו שמנגנוני השוק החופשי יוצרים את אחת משוואות היסוד בכלכלה – משוואת "רווח-ערך":

כמות הכסף שמישהו מרוויח שווה או קטנה יותר מערך הנתפס שהוא מספק לצרכן שלו.

אם נסתכל על זה מן הצד של הצרכן - אנחנו לא נשלם מחיר שעולה על הערך שאנחנו מצפים לקבל בתמורה.

המשוואה הזאת פועלת ליחידים ולחברות, לעצמאים ולשכירים (במקרה של השכיר הצרכן הוא המעסיק שלנו שאנחנו מספקים לו שירות מסוים בתמורה למשכורת), וכשאנחנו מחברים אותה יחד עם חוק 20/80 בתחום התוצאות נקבל באופן טבעי את חוק 20/80 בתחום הרווחים.

במילים אחרות, אותה קבוצה קטנה מרוויחה יותר מן הסיבה הפשוטה שהיא יוצרת ערך גדול יותר בעולם.

כואב, כמה שזה פשוט.

בכל תחום שנסתכל – עריכת דין, רפואה, עסקי שעשועים, ספרים, שיווק, מחשבים, נדל"ן– נראה את אותה תמונה:

קבוצה קטנה של מומחים מובילים מרוויחה סדרי גודל יותר מהרוב של "הבינוניים", כי הם מספקים ערך הרבה יותר גדול בתמורה.

עכשיו כשאנשים מסתכלים של התמונה הזאת, הם בוחרים להגיב באחת משתי הדרכים הבאות:

• חלק קטן מן האנשים אומרים לעצמם "אני רוצה לקבל יותר, לכן אחפש דרכים לספק יותר ערך לעולם, להיות הכי טוב במה שאני עושה, להגיע ל20% או 5% או 1% עליונים בתחום שבחרתי”.
• מצד שני לרוב האנשים שלא מרוצים מן המצב שלהם קשה להכיר בעובדה הפשוטה התוצאות שלי בינוניות/מטה, כי אני עושה עבודה בינונית/מטה", ובמקום לחפש דרכים להשתפר ולצמוח, הם למתחילים לקטר על אי-צדק ולחפש פגמים אצל אלה שעשו את מאמץ כדי להגיע לטופ.

הבחירה הזאת היא אחת מבחירות היסוד שמבדילות בין TOP20% ל"עדר", "הרוב הבינוני" – וזאת אינה בחירה חד פעמית, אלא בחירה יום-יומית, בחירה שאנחנו מתמודדים איתה ברגעי הקושי והמשבר, הבחירה שמעמידה אותנו בפני שאלה "האם אני בוחר להצליח או לחפש תירוצים?"

אגב התירוצים - אז מה עם שאלת הצדק בעולם?

אני חושב שחשוב מאוד לעשות הפרדה בין שני מושגים: "אי-שוויון" ו"אי-צדק".

ניסיון חיים שלנו בכלל וחוק פרטו בפרט אומרים שעובדתית יש בעולם "אי-שוויון" – לאנשים שונים יש כישורים שונים, יכולות שונים, מידת אחריות שונה, מוכנות שונה להשקיע, דרישות שונות מן החיים ומעצמם, ועל כן התוצאות שלהם (שכולל בין השאר גם את רמת הכנסה שלהם) שונות באופן טבעי.

יחד עם זאת לקביעה העובדתית הזאת אין שום קשר עם קביעה ערכית ש"יש אי-צדק בעולם".

האי-שוויון הזה הוא תוצאה ישירה של אחד החוקים הרוחניים הבסיסים ביותר – "חוק הנתינה והקבלה" – והוא הרבה יותר צודק מכל צורה אחרת של חלוקת שפע בעולם, לכן דיבורים על אי-צדק הם לא יותר ממניפולציה שטחית שנותנת הצדקה לבינוניות, במקום להניע אנשים לצמיחה.

אבל בואו נעזוב את התירוצים.

הבלוג הזה לא מיועד לאנשים שמחפשים תירוצים וצידוקים, אלא לאלה שמחפשים דרכים להיות יותר, לתת יותר ולקבל יותר, לכן בפוסטים הבאים אני מתכוון להרחיב על הנושא של שימוש בחוק 20/80 ככלי רב עוצמה, שמאפשר לנו ליצור חיים יותר מעניינים ויותר מספקים.

נשתמע בקרוב.

אם תרצו, אין זו אגדה...

היום בבוקר כשישבתי במדיטציה שמעתי צפירה.

שלא כמו בפעמים קודמות שהצליל הזה צרם לי וגרם תחושה של אי נוחות, הפעם זה היה אחרת.

הפעם פתאום נפל לי האסימון, פתאום הבנתי את המסר העמוק של מי שהחליט לשים את יום הזכרון מיד לפני יום עצמאות - המסר שעצמאות זה לא דבר מובן מאליו...

ברגע שאנחנו תופסים את המחיר ששילמנו, פתאום עצמאות מקבלת ערך מוסף - הכאב שלפני מחדד את השמחה שאחרי, פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים תודה על מה שיש לנו - כי זה ממש לא ברור מאליו.

והיה עוד דבר שהתבהר לי היום...

הבנתי את כוחו של בן אדם אחד ליצור חזון ולהשפיע על העולם.

אותו אדם שפירסם ב1902 ספר ועל דף השער שלו שם את המוטו Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen, שאנחנו רגילים לתרגם כ"אם תרצו, אין זו אגדה", אך התרגום המדויק יותר הוא "כשתרצו, אין זו אגדה"

זהו כוחו של החזון, שאין בו "אם" אלא רק "כש" - שיש בו בטחון מלא שזה רק שאלה של זמן, עד שהחזון יתממש.

זהו כוחו של החזון לשנות את העולם נגד כל הסיכויים...
זהו כוחו של החזון לסחוב אחריו אנשים למרות הפחד והספקות...
זהו כוחו של החזון לגרום לנו לפעול ולהיות מוכנים לשלם את המחיר.

אחד המורים שלי לימד אותי פעם על ההבדל בין אנשי חזון לבין אנשים בינוניים:

אנשי חזון מאמינים, לפני שהם רואים.
אנשים בינוניים צריכים לראות, כדי להאמין.

בשנת 1963 - אותה שנה שבה כנסת חקקה את חוק יום הזכרון - מרטין לוטר קינג נאם את הנאום המפורסם שלו "יש לי חלום":

"אני אומר לכם היום חברים שלי שלמרות הקשיים איתם עלינו להתמודד היום ומחר, עדיין יש לי חלום...

יש לי חלום היום...

עם האמונה הזאת נוכל לחצוב אבן של תקווה מתוך הר של יאוש. עם התקווה הזאת נוכל להמיר את הסכסוכים הצורמים של האומה שלנו אל תוך סימפוניה יפיפיה של אחווה. עם התקווה הזאת נוכל לעבוד ביחד, להתפלל ביחד, להיאבק ביחד, לעמוד על החופש שלנו ביחד, תוך ידיעה שיום אחד נהיה בני חורין"

כן, יש מחיר לחזון, יש מחיר לעצמאות, יש מחיר למימוש עצמי ולהגשמה, אבל עבורי המחיר מתגמד מול המחיר של להתפשר, של לשקר לעצמי, של לרמות את עצמי אל תוך חיי בינוניות.

זאת הסיבה שאני כותב את השורות האלה ובכך מזכיר לעצמי "יש לי חלום היום"
זאת הסיבה שאני מזמין גם אתכם לשאול את עצמכם "מהו החלום שלי?"

חג עצמאות שמח!

הבעיה האמיתית עם שיווק רשתי

אני לא מפסיק להתפלא מן הדעות הקיצוניות בנושא של שיווק רשתי (הידוע גם כשיווק רב שכבתי). מצד אחד ישנם אנשים שמתלהבים מן המודל - ביניהם גם מחברי רבי מכר, כמו רוברט קיוסאקי או מארק ויקטור הנסן - שעוסקים בתעשיה הזה ומקדמים אותה.

מצד שני בחוגים מסיימים זה יותר בטוח להצהיר על עצמכם כמצורעים, מאשר להודות שאתם עוסקים בשיווק רשתי עם אחת החברות שקיימות היום בארץ, כמו הרבלייף, ניקן, נוסקין או אג'ל.

אז מהי הבעיה האמיתית עם שיווק רשתי?

אולי זה מבנה הפירמידה שלו? ברור שהסוגיה האמיתית היא לא המבנה הרב שכבתי שמשתמשים בו לחישוב התגמולים - כמעט לכל אירגון העוסק בשיווק ומכירות יש את אותה המבנה. אנשי מכירות מקבלים עמלות, מנהלי מכירות מקבלים בנוסף גם אחוזים על הקבוצה שלהם,
וכך גם מנהלים איזוריים, וגם סמנכ"ל שיווק וכו'.

אז אולי זאת העובדה שעליכם לשלם על מנת להקחת חלק? בטוח שזה לא זה - זהו חלק סטנדרטי בכל מודל של זכיינות, ואני יכול להבטיח לכם בהשוואה לעלות של רוב הזכיונות - מ"מקדונלדס" ועד "ארומה" - עלות הכניסה של כל חברת שיווק רשתי היא זניחה.

כמובן יש את כל הפירמידות הלא חוקיות או מכתבי שרשרת למינהן, שבהם הנוכלים עושים כסף על בסיס דמי רישום של אנשים אחרים, מבלי שיהיה מוצר אמיתי שיסופק לצרכנים.
אך תהיה התפיסה הרווחת אשר תהיה, העובדה היא שחברות ידועות כמו אמווי, הרבלייף, סאנריידר ורבות אחרות מוכרות מוצרים במיליארדי דולרים בשנה לצרכנים מרוצים שחלקם הגדול אינם מפיצים. אז ברור שיש כאן בעית תדמית, אך התדמית הזאת לא כל כך מתיישבת עם המציאות.

אבל - תוכלו להגיד בצדק - בטוח שלהתדמית השלילית יש בסיס יותר מוצק מאשר קיום הונאות פירמידה לא חוקיות?

הבעיה האמיתית עם השיווק הרשתי אינה המודל עצמו, אלה חלק מן האנשים שהוא מושך.
שיווק רשתי הוא לא יותר ממודל עסקי, בעצם סוג של זכיינות בזעיר אנפין. היתרון שלו הוא שעלות הכניסה היא מאוד נמוכה והפוטמציאל רווחים מאוד גבוה.

אך מצד שני אותם הדברים שהופכים את מודל למושך כל כך, מושך אליו אנשים שאינם כשירים להיות בעלי עסק עצמאי. חלק מן האנשים שנמשכים לשיווק רשתי הם אנשים ש:

* לא הצליחו בעסק או מקצוע שלהם ואין להם הרבה כסף להשקיע
* חסרי נסיון בניהול עסק עצמאי
* חסרי נסיון בפיתוח יחסים עסקיים מעבר ליחסי "עובד-מעביד"
* לא מרוצים מרמת ההכנסה הנוכחית שלהם
* יש להם ציפיות לא מציאותיות לגבי היקף העבודה הנדרש ביחס לרמת ההכנסה הרצויה

שלא תבינו אותי לא נכון - אני לא אומר שיש משהו פסול בכל הדברים הללו, או שהם מתארים את רוב האנשים שעוסקים בשיווק רשתי - אני רק אומר שהדברים הללו מתארים
חלק לא מבוטל של העוסקים בתחום, שרבים מהם לא עושים דבר כדי לשנות את המצב.

כתוצאה מזה, "מרשתים" רבים נופלים לאחת המלכודות הבאות:
* מגזימים בתיאור ההזדמנות
* דוחפים את הנושא העסקי בצורה לא הולמת בהקשרים חברתיים
* משדרים ייאוש
* מתרכזים יתר על המידה בגיוס אנשים חדשים וכתוצאה מזה מזניחים את הלקוחות/מפיצים הקיימים
* מספקים מידע לא מדויק ואף מטעה בנוגע לעסק שלהם

שוב, אני בפירוש לא טוען שזה מתאר את רוב העוסקים בתחום, אך זה כן מתאר חלק שהוא מספיק גדול, כדי להרוס את המוניטין של כולם. ברור שלשפוט קבוצה גדולה של אנשים על סמך חלק קטן מאותה קבוצה זה בלתי הוגן, אך עלינו להבין שלרוב דעות הקדומות יש בסיס כלשהו במציאות, גם אם זהו בסיס מעוות.

אז מה הפתרון?

תמיד יש פעם ראשונה ושיווק רשתי הינו הזדמנות מדהימה לאנשים שרוצים להקים את העסק הראשון שלהם. הנקודה שאני רוצה להעביר היא - "זהו עסק, אתם בעלי עסקים". ואם אף פעם לא היה לכם עסק, אף פעם לא עסקת בשיווק, אף פעם בנית קשרים עסקיים ולא רכשת כישורי תקשורת עסקית, עליך ללמוד את כל הדברים הללו. משווקים רשתיים שלוקחים את העסק שלהם ברצינות צריכים לקרוא וללמוד על יסודות היזמות, שיווק, תקשורת עסקית, ניהול הזמן - מי שיהיה מקצוען ויתנהג כמו בעל עסק עצמאי, אנשים אחרים יתיחסו אליו בהתאם.

האלכימיה הכלכלית של פרופ' פול פילזר

במה שאתם עומדים לקרוא להלן אני רוצה לטפל באחת הטעויות הנפוצות ביותר לגבי המציאות הכלכלית שבה אנחנו חיים.

הכלכלנים המסורתיים מתייחסים לעולם כאל עוגה שצריך לחלק אותה בצורה מסוימת. לפלגים פוליטיים שונים יש ראיה שונה לגבי השאלה "מהי הדרך הנכונה לחלק את העוגה?" - הליברלים מבקשים "לחלק הכול בצורה שווה" והשמרנים אומרים "תנו לכוחות השוק ליצור חלוקה הוגנת" - אך ההנחה הסמויה מאחורי כל הדיון הזה היא שבעולם יש כמות מוגבלת של משאבים, כלומר שאנחנו חיים במציאות של מחסור בסיסי.

מנגד, הכלכלנים המודרניים דוגלים במודל של "אלכימיה כלכלית". מי שטבע את המושג הוא פרופ' פול פילזר - כלכלן שחזה את מהפכת האינטרנט וגם היה מראשוני היזמים בתחום המולטימדיה, שהיה יועץ לשני נשיאים של ארה"ב ומה שלא פחות חשוב יישם בעצמו את אותן התיאוריות שהוא פיתח והפך למולטי-מיליונר לפני גיל 30.

אז למה אלכימיה?

אלכימאים של ימי הביניים חיפשו נוסחה להפוך עופרת לזהב. הם לא הצליחו בזה, אך הם צדקו לגבי דבר אחד חשוב - העושר נוצר מהתמרה של דברים חסרי ערך לדברים בעלי ערך. התמצית של כל פעילות כלכלית היא בעצם אותו דבר - להפוך משהו לא שימושי למשהו מועיל, להעביר משאבים לתחומים בעלי תשואה גבוהה, ניתוב כוחות הטבע ליצירת אוכל ועושר לכולם. הפוליטיקאים יכולים להתווכח עד כלות נשמתם על השאלה איך לחלק את העוגה, אך היזמים שמניעים את הכלכלה עוסקים באפיית יותר עוגות.

בואו נתבונן של שלוש החברות המצליחות ביותר של העשור האחרון - אינטל, מיקרוסופט וגוגל.

אינטל לקחה חול - חסר ערך אפילו יותר מעופרת - והפכה אותו לשבבי פנטיום - שעולים יותר מזהב. האם זאת לא אלכימיה?

מיקרוסופט וגוגל הלכו עם זה עוד יותר רחוק וייצרו את העושר שלהן מכלום - מידע, שורות של אפסים ואחדים שגורמות לאותם שבבי פנטיום לעשות פלאים בחיים שלנו.

האם אינטל הייתה צריכה לגזול ממישהו משהו על מנת לייצר את השבבים שלה?

לא.

האם מיקרוסופט או גוגל השאילו ממישהו אפסים ואחדים על מנת לכתוב את התוכנה שלהן?

לא.

זוהי אלכימיה - יצירת משהו מכלום תרתי משמע.

לפני 100 שנה לא היו לנו מכוניות, מטוסים, טלוויזיות, מחשבים או גורדי שחקים. היום יש לנו את כל הדברים הללו מבלי שהיינו צריכים לגזול אותם ממישהו אחר - כל הדברים הללו נוצרו על ידי ממציאים ויזמים. בתכניתו " מעיין העושר" ובספרו "עושר אינסופי" פרופ' פילזר מדבר בהרחבה על הקונספט הזה של אלכימיה כלכלית - שהעושר לא מחולק אלא נוצר מתוך פעילות כלכלית - ומצביע על הכוח המרכזי שגורם ליצירת העושר - הטכנולוגיה.

להבדיל מכלכלנים מסורתיים ששמים סימן שוויון בין המשאבים לבין העושר, פילזר מדבר על זה שבעולם הדינאמי של היום העושר נמדד כמכפלה בין משאבים פיזיים וטכנולוגיה קיימת. למשל, בדוגמא של אינטל שהבאנו לעיל הטכנולוגיה הפכה משאב חסר ערך - חול פשוט - לנכס יקר ערך.

טכנולוגיה משנה את הערך הכלכלי של משאבים ואף יוצרת משאבים חדשים. טכנולוגיה גם יוצרת זרם בלתי פוסק של מוצרים חדשים שמתחילים כמוצרי יוקרה, אך במהרה הופכים למוצרי צריכה בסיסיים - כמו מכוניות, מחשבים, טלפונים ניידים או דברים "פשוטים" כמו מוצרי פלסטיק או חיתולים רב פעמיים.

ומהו הכוח שמניע את ההתפתחות הטכנולוגית?

פילזר נותן את התשובה שלאלה הזאת באחד מחוקי הבסיס של האלכימיה הכלכלית:

הקצב של ההתקדמות הטכנולוגית נקבע על ידי היכולת של החברה לעבד ולהפיץ מידע.

לא רק שהפצת מידע היא קריטית להתפתחות הטכנולוגית - תפקידה הכלכלי במאה העשרים ואחד הרבה יותר רחב. בחברת השפע שבה אנחנו חיים, כאשר עלויות הייצור יורדות משנה לשנה תודות להתפתחות טכנולוגית וההיצע בשוק הולך וגדל, הפוקוס עובר בהדרגה מן הייצור אל הפצת המוצרים. יתרה מזו, פילזר מצביע על כך שאם לפני מספר עשורים סם וולטון – האיש העשיר בארה"ב דאז, עשה את הונו מהקמת רשת וול-מארט, אשר הביאה לשיא חדש את לוגיסטיקה והפצה פיזית של המוצרים, היום המידע ולא המוצרים הפיזיים הפכו לנכס אמיתי.

העושר היום נוצר על ידי אנשים וחברות אשר מספקות שירותי מידע שונים – כמו גוגל – או מחנכות את הקהל הרחב לגבי מגוון מוצרים שאנשים אפילו לא ידעו לפני זה על קיומם - כמו ענקיות השיווק הרשתי דוגמת אמווי או חנויות-העל האינטרנטיות בראשות אמאזון – אלה הם האלכימאים האמיתיים של המאה העשרים ואחד.

האם תוספי תזונה אכן מקצרים חיים, או איך לשקר עם סטטיסטיקה

כידוע עיתונאים אוהבים סקופים - כל דבר שמעורר רעש ומגביר את המכירות זוכה להגיע לעמודים הראשונים (זאת דרך אגב, הסיבה למה אני כמעט לא קורא עיתונים ולא רואה טלוויזיה - אני פשוט מכיר יותר מדי טוב את כל התכסיסים המניפולטיביים שהמדיה משתמשת בהם).

בזמן אחרון אולי נתקלתם בכתבות צעקניות סטייל "מחקר חדש קובע: ויטמינים מקצרים חיים" שהופיעו בין השאר במעריב, ב-ynet ובערוץ 10. הכתבות הללו מצטטות מחקר שנערך על ידי חוקרים מדנמרק שהמסקנות שלו לכאורה הן שנוגדי חמצון מסוימים עשויים להזיק לבריאות ואף לקצר את תוחלת החיים שלכם.

עכשיו אני חייב להבהיר – ההשכלה הראשונה שלי אינו בתחום הרפואה, אלא במתמטיקה, והדוקטורט שלי עסק בתחום הניתוח הסטטיסטי, אבל מכיוון שנושא תוספי התזונה מאוד מעניין אותי, הדבר הראשון שעשיתי כששמעתי על המחקר הדני היה ללכת למקורות ולקרוא את המאמר המדובר – Mortality in Randomized Trials of Antioxidant Supplements for Primary and Secondary Prevention - שפורסם לפני שנה בJournal of American Medical Association

לפני שאגיע למסקנות שלי מקריאת המאמר, אני רוצה לציין שהעובדה שמאמר בן שנה פתאום מגיע לכותרות, ישר עוררה אצלי חשד שמאחורי ה"חגיגה" עומדים עיתונאים צמאי סקופים זולים או גורמים אינטרסנטים אחרים, ואכן כאשר חקרתי את הנושא לעומק, החשדות שלי התאמתו.

אז מה גיליתי?קריאת המאמר עוררה אצלי זיכרונות מן הלימודים שלי בטכניון – נזכרתי בספר המפורסם "איך לשקר עם סטטיסטיקה", אשר דן בשיטות מתוחכמות יותר ומתוחכמות פחות, בעזרתן החוקרים נוהגים לעוות את הנתונים על מנת להגיע למסקנה הרצויה.

דבר ראשון, חשוב להבין שהמאמר אינו מציג מחקר מקורי, אלא "ניתוח-על" של מאמרים שפורסמו בנושא. בעצם החוקרים הדנים ייצרו מעיין מחקר וירטואלי, שבו מערבבים את כל הנתונים ממחקרים אחרים לערימה אחת ומנסים לזהות מגמות בתוך אותה ערימה.כדי להבין למה שיטת המחקר יכולה בקלות להוביל למסקנות פגומות, מספיק להסתכל על שניים מבין המחקרים שנכללו בניתוח:

1. מחקר אחד שכלל 13,017 מטופלים עם ממוצע הגילאים של 49, אשר הראה ששימוש מאוזן בויטמינים C ו-E וסלניום גורם לירידה של 22% בתמותה בזמן תקופת המעקב.
2. מצד שני מחקר אחר כלל 18,314 מטופלים – כולם מעשנים כבדים עם ממוצע הגילאים של 58, שנטלו כמויות גדולות של ויטמין A ובטא-קרוטן. חברו את זה עם העובדה הידועה שמינונים גדולים מדי של ויטמינים הלו יוצרת תגובה עם הניקוטין, ולא תופתעו מן הממצאים שהראו עליה של 16% בשיעורי התמותה במהלך תקופת המעקב.

עכשיו שימו את שני המחקרים הללו ביחד, ערבבו טוב-טוב ומה תקבלו? השוואה של תפוחים לתפוזים, מסקנות חסרות שום משמעות, סטטיסטית או רפואית. אבל הבעיות לא נגמרות בשיטת המחקר, אלא מתבטאות גם בבחירה של המחקרים שנכללו בניתוח. להלן כמה מן הבעיות שזיהיתי:

• חלק מן המחקרים כללו מינונים מוגזמים (megadoses) של נוגדי חמצון – למשל,60 מ"ג של ויטמין A, זאת בזמן שהמינון היומי המומלץ הוא 0.9 מ"ג, או 5000 מ"ג של ויטמין E, בזמן שהמינון היומי המומלץ הוא 15 מ"ג - מה הפלא שאחת המסקנות של "המחקר" הייתה שלוויטמינים .A ו-E יש השפעה שלילית על אריכות ימים.

• מתוך 747 מחקרים שהיו מועמדים להיכלל בניתוח, נבחרו רק 68. אתם יכולים לשאול בצדק "מה קרה לשאר 679 מחקרים שהתעלמו מהם?".מה היה הקריטריון לפיו הוחלט איזה מחקרים לקחת בחשבון? כמו שאומרים האמריקאים - This is a good one - המחקרים שזכו לכבוד היו אך ורק המחקרים שכללו לפחות מקרה מוות אחד. אתם מבינים – מתוך 747 מחקרים בנושא, רק 68 כללו מקרי מוות – בין אם המוות נגרם מהתקף לב, סרטן, רצח או התאבדות, לאו דווקא עם קשר כלשהו לשימוש בתוספי התזונה.

Oops :-( נדמה לי שהמדיה שכחה לציין את העובדה הלא חשובה זאת.

• ואם זה לא מספיק, מתברר שרוב המשתתפים באותם 68 המחקרים שזכו להיכלל בניתוח היו קשישים. במספר מחקרים ממוצע הגילאים היה מעל 80 (ואחד המשתתפים היה בן 103). מישהו אמר כאן "חיים קצרים"?

• רוב המחקרים התמקדו באנשים חולים, הסובלים ממחלות לב, סרטן, כשל כליות, דלקת פרקים, סכרת, קטרקט, פרקינסון ואלצהיימר. נכללו גם מחקרים שכללו מעשנים כבדים ואנשים עם מצבים קדם סרטניים. רק מספר קטן של מחקרים התנהל עם משתתפים בריאים.

בקיצור במקום להגיד "טפלו בבריאות שלכם כל עוד אתם בריאים, תמנעו מעישון ותשלבו תזונה מאוזנת עם תוספי תזונה במינונים שפויים", עיתונאים קופצים על הזדמנות ליצור סקופ - הרי זה מה שמוכר – גם אם זה אומר לספר אחוז אחד מכל הסיפור, גם אם זה אומר להתעלם מן העובדות...

הרי את מי באמת מעניינות העובדות?

מתעניינים בשיווק רשתי?

האם אתם יודעים מהו תנאי מספר אחד להצלחה בתעשיה הזאת?

ייתכן ונחשפתם לאחרונה למודל המדהים הזה שנקרא שיווק רשתי ועדיין יש לכם התלבטויות מסוימות - אם אתם רוצים ללמוד על המודל הזה יותר לעומק, אני ממליץ לכם לקרוא את "המדריך להקמת עסק ביתי מושלם" שניתן לקבל בחינם אצלי באתר.

קודם כל אני מברך אתכם, כי לדעתי המודל הזה הוא גאוני - גם מן הפן העסקי והן מן הפן של התפתחות אישית המדהימה שהוא מציע.

יחד עם זאת חשוב לי שתדעו את כל העובדות, לפני שאתם מקבלים החלטה

כיום פועלות בארץ מספר חברות ותיקות, כמו נוסקין, סאנריידר, הרבלייף, ניקן, שקיימות בעולם כבר 20-30 שנה - כולן חברות מצוינות עם מוצרים מצוינים

וכאן אנחנו מגיעים לנושא קריטי שלא מרבים לדבר עליו לצערי במצגות של שיווק רשתי - התזמון.

למה הכוונה?

בואו אשאל אתכם שאלה - נניח מישהו מציע לכם להשקיע במניה של חברה מצליחה וידועה - כמו מיקרוסופט, למשל. מתי פוטנציאל ההתעשרות גבוה יותר - לפני 30 שנה, כשהחברה נוסדה, או היום, כשמוצריה כבר ידועים לכל והחברה מוכרת במיליארדים?

ברור שגם היום מניות מיקרוסופט הן השקעה לא רעה, אך כמובן, מי שקנה את מניות מיקרוסופט אז, בתחילת הדרך, נהיה עשיר לאין שיעור בהשואה למי שקונה את המניות היום.

תופעה דומה קיימת גם בשיווק רשתי - האנשים שבונים את יסודות מערך ההפצה ועוזרים לקדם את החברה בכל העולם זוכים לתגמול הולם, שהוא גדול בסדרי גודל בהשוואה לתגמול של המפיצים הזוטרים שמצטרפים בשלבי בגרות החברה.

למעשה, הסטטיסטיקה אומרת שמעל ל-95% של המרוויחים הגדולים בחברות הותיקות הם האנשים שהצטרפו ב-5 השנים הראשונות לפעילותן.

חשוב להבין ששיווק רשתי - זה עסק לכל דבר והבחירה שלכם היום יכולה להשפיע באופן דרמטי על עתידכם הכלכלי. אז אם אתם שוקלים להצטרף לחברת שיווק רשתי, לפני שאתם מחליטים, תעשו בדיקה ייסודית ותבחנו את האלטרנטיבות.

על דברים דחופים ודברי חשובים

הרבה מאוד אנשים לא עושים את מה שהם באמת רוצים לעשות בחיים, כי "אין זמן".

אנחנו מוצפים בהמון התחייבויות גם במישור המקצועי וגם במישור האישי, ואם נלמד לנהל את זמן שלנו בצורה חכמה יותר, נגלה במהרה כי יש לנו הרבה יותר זמן ממה שחשבנו.

הכלי החשוב ביותר לניהול הזמן הוא ההבחנה בין "חשוב" ל"דחוף". כפי שניסח זאת הגנרל אייזנהאואר במהלך מלחמת העולם השנייה:

"הדברים החשובים באמת כמעט לעולם אינם דחופים, ומפתיע להיווכח כמה רבים הדברים הדחופים שאינם חשובים באמת"

אז מה זה "חשוב" ו"דחוף"?

חשוב - אלה הם דברים, אשר יש להם השפעה לטווח ארוך, דברים שיש בהם סיפוק ושתורמים לצמיחה שלנו - אישית, מקצועית, כלכלית

דחוף - אלה הן משימות להם יש תאריכי יעד ברורים (בדרך כלל קרובים להחריד :-) )

רשמו על הדף טבלה הבאה:

	חשוב	לא חשוב
דחוף
לא דחוף

ורשמו בה את כל הדברים שאתם נוהגים לעשות במשך השבוע - כללו מגוון תחומים: עבודה, כסף, זוגיות, תחביבים, בריאות.
שימו לב באיזו משבצת נמצאים רוב הדברים שרשמתם ואיזה אחוז מזמנכם אתם מבלים בפועל בכל אחת מהן:

• האם אתם כל הזמן עסוקים בדברים שהם דחופים וחשובים?
• או שחלק מן הדברים הדחופים הללו לא באמת חשוב, אם נסתכל עליהם בקנה מידה של כל החיים שלכם?
• האם אתם מוצאים את עצמכם מבזבזים זמן על הדברים שלא דחופים וגם לא חשובים?
• איזו חלק מן הזמן אתם מצליחים להקדיש לדברים חשובים, בלי לחכות עד שהם יהפכו לדחופים?

השאלה האחרונה היא קריטית ומהווה מדד חשוב לרמת איכות החיים שלנו - ככל שאנחנו מבלים יותר זמן בעשיית דברים חשובים, מבלי לסבול מלחץ ומתח, ככה בעצם חיינו יותר מספקים ואנחנו יותר ממשים את עצמנו ונהנים מן החיים.

לסיום שאלו את עצמך את השאלה הבאה:

"איזה דבר חשוב ולא דחוף אני רוצה לעשות כבר השבוע - משהו שיכול לתרום לאיכות החיים שלי בטווח ארוך?"

ותתחייבו בפני עצמכם למצוא זמן לדבר הזה - זה יכול להיות משהו קטן, אולי צעד ראשון לכיוון משהו גדול יותר. ברגע שתסיימו עם הדבר החשוב הזה, תחליטו מייד מה יכול להיות דבר חשוב נוסף שתעשו שבוע הבא.

הפכו את זה להרגל - אל תתנו לשבוע לחלוף, מבלי שתעשו משהו חשוב באמת, גם אם הדבר אינו דחוף.

על מה הבלוג הזה?

הי, שמי מארק זלוצ'ין - בוגר טכניון, דוקטור למדעי מחשב, איש הי-טק לשעבר.

עזבתי את הי-טק - "כלוב הזהב" כלשון אחד מידידים שלי - כי הייתי מותש משעות עבודה רבות שלא השאירו לי זמן וכוח לעצמי. הרגשתי שאני לא מתקדם לשום מקום לא מבחינה אישית וגם לא מבחינה כלכלית.

תהליך השינוי לא היה פשוט, אך למזלי החיים הפגישו אותי בדרך עם כמה אנשים מדהימים שלימדו אותי המון.

אחד השיעורים החשובים ביותר שלמדתי היה:

רוב האנשים עושים את מה שהם רגילים לעשות,
ולא מה שהם באמת רוצים לעשות.

לכן כל הפעילות שלי בשנים האחרונות היה מוקדשת לחקר השאלה החשובה מכולן:

איך אני יכול לבנות את החיים שאני באמת רוצה ואיך אני יכול לעזור לאנשים לממש את עצמם וכמו שאמר המאמן הגדול טוני רובינס להעיר את הענק שבפנים

אלה הדברים שאכתוב עליהם בבלוג - התפתחות, מודעות, כסף, אימון אישי, שיווק רשתי, ספרים, חוויות - ואולי אני גם אפתיע את עצמי ...