מכירים את החלומות הללו בהם אתם נופלים ובנסיון נואש למצוא משהו להיאחז בו, לא נשאר אלא להתעורר?
אני לא יודע האם יש משהו מפחיד יותר, אך יחד עם זאת גם מרגש יותר, מאשר התחושה הזאת של נפילה.
לא בכדי אלן ווטס, שהיה בין מורי זן הראשונים במערב, דימה את מהות המצב האנושי לנפילה:
"בעצם, ברגע שאנחנו נולדים, אנו נזרקים אל התהום ומתחילים ליפול, ואין דבר שיכול לעצור אותנו..."
אבל האגו שלנו מנסה בכל הכוח...
האגו מנסה להסתיר מעצמו את האמת הייסודית הזאת בכל דרך אפשרית.
הנפוצה בהן היא נסיון להבין.
הרי ברגע שאמרנו "הבנתי", נדמה לנו שעצרנו את הנפילה, שמצאנו משהו להיאחז בו, שאנחנו בטוחים...
ואשליה הזאת מוטבעת עמוק בשפה שלנו - תחשבו על שתי המשמעויות של המילה "ביטחון" בעברית – ביטחון במובן של "ידיעה מוצקה" וביטחון במובן של "תחושת מוגנות"...
זאת הסיבה למה אנשים נלחמים, ואפילו מוכנים להרוג, על הדעות שלהם – כי כל מי שמאיים על הדעות שלנו, על אלשיית ההבנה שלנו, מאיים בעצם על תחושת הביטחון המדומה שייצרנו לעצמנו.
חשבתם פעם למה בעצם ג'ורדנו ברונו הועלה על המוקד?
למה לבעלי השררה דאז היה חשוב כל כך להמשיך להאמין שכדור הארץ הינו מרכז היקום ולא גרגר אבק זניח בשולי הגלקטיקה?
נסו לדמיין מה הרגיש אדם שקרקע המוצקה נשמטת תרתי משמע מתחת לרגליו, כי פתאום הוא מבין שאין דבר כזה קרקע מוצקה באופן מוחלט, כי כדור הארץ עף במהירות מסחררת בתוך חלל אינסופי.
שימו לב איך האגו שלנו מגיב לניסוי המחשבתי הזה, כיצד הוא מנסה להשאיר את התובנה הזאת ברמה אינטלקטואלית בלבד, כיצד הוא נמנע מלגעת בחוויה הזאת – לעוף במהירות בזק בחלל ריק...
כיום אנחנו "מתורבתים", וקצת יותר נדיר בימינו ששורפים מישהו על דעותיו. אבל מהות האגו לא השתנתה - הוא רק הפך למתוחכם יותר.
במקום להשמיד את נושא הדעה המאתגרת, חלקנו למד פשוט להתעלם, לעבור הלאה, להסתיר את האמת המטרידה בים של מידע חסר משמעות ותועלת.
אחרים למדו לעטוף את האמת בשכבות עבות של מלים, אשר בסופו של דבר הופכים את חווית הנפילה לשיחת חולין אופנתית – במקום לחוות את האמת, הם מדברים עליה ובכך מרמים את הסובבים אותם, ומה שעצוב יותר – את עצמם...
זאת הסיבה שמעטים הם הספרים שמצליחים ליצור בנו טרנספורמציה אמיתית - וזה לא בגלל שהספרים לא טובים, אלא כי לרוב אנחנו לא קוראים אותם בצורה נכונה, כי האמת נמצאת בין המילים, מעבר לתיאוריות, מחוץ למרחב ההבנה...
זאת הסיבה למה פריצות הדרך הגדולות בחיי קרו אחרי שנתקעתי "בקצה העולם" שלי, כשהאגו סוף-סוף וויתר ואמר את הלא יאומן – "אני לא מבין"...
וזאת הסיבה למה הרגעים הכי מספקים בסדנאות שלי הם אותם רגעים של שקט - הרגעים בהם בן אדם מוצא את האומץ לעצור, לשחרר את הצורך לברוח למילים ומרשה לעצמו להיות בתוך הריק המפחיד הזה, מול האמת העמוקה של חייו...
וברגעים האלה צומחות לנו כנפיים...
