אני קם אחרי כמה שעות בחברת הלפטופ שלי והגב שלי מרגיש זקן ממני בעשרים שנה, הכתפיים עמוסות, הצוואר תפוס...
נו, אתם בטח מכירים את התחושה...
עכשיו, אתם יכולים לשאול - "מארק, איך זה שאחרי שנים של תרגול יוגה ושיטות bodywork אחרות, פתאום אתה צריך מישהו שיתקן את היציבה שלך?"
שאלה מצוינת והיא מתקשרת אצלי לשאלה נוספת:
"למה אחרי כ-15 שנים של עבודת מודעות - שכמחצית מן התקופה הזאת אני גם מלמד - אני ממשיך ללכת בעצמי לסדנאות, כמו ה"מרתון" שסיפרתי עליו בפוסט הקודם?"
אני חושב שהדרך הכי טובה לענות על שתי השאלות הללו היא בעזרת מודל "חלון Johari", ששמו נגזר מצירוף האותיות הראשונות משמות של שני פסיכולוגים Joseph Luft ו-Harrington Ingham שפיתחו אותו בשנות ה-50. המודל הוא כלי פשוט, אך מדהים ביעילותו שמאפשר לקבל פרספקטיבה חדשה על מגוון תחומי החיים שלנו.
נקודת המוצא של המודל הוא האבחנה הבאה:
1. תמיד קיים פער בין הדימוי העצמי שלנו לבין תפיסתנו על ידי אנשים אחרים.
מתוך אבחנת היסוד הזאת המודל מחלק את המודעות העצמית שלנו לארבע תחומים לפי שני צירים - "ידוע לי/ לא יודע לי" ו"ידוע לאחרים/לא ידוע לאחרים":
| ידוע לאחרים | לא ידוע לאחרים |
ידוע לי | התחום הגלוי | התחום הסמוי |
לא ידוע לי | תחום העיוורון | תחום הלא מודע |
התחום הגלוי הינו האזור שבו יש חפיפה מלאה בין תפיסתנו את עצמו לבין תפיסת הסביבה לגבינו, והחוויות מן התחום הזה בדרך כלל מאופיינות על ידי תחושת נוחות, זרימה וטבעיות
התחום הסמוי כולל את אותן הרגשות, המחשבות והצרכים שאנו בוחרים - במודע או שלא במודע - להסתיר מהסביבה. בתחום זה אנו בורחים מן האמת, מעמידים פנים ומשקיעים מאמצים גדולים ביצירת "תדמית יפה".
תחום העיוורון מתייחס להתנהגויות שהן גלויות לסביבה, אך אנו בעצמנו לא מבחינים בהן או, לחלופין, יש לנו תפיסה מאוד מעוותת לגביהן.
תחום הלא מודע כולל את כל אותם התהליכים הפנימיים שמוסתרים הן מן הסביבה והן מהמודעות שלנו עצמנו.
אבחנה חשובה נוספת מאחורי המודל הזה היא:
2. כל התפתחות אישית משמעותית מביאה להגדלת התחום הגלוי
ההתפתחות הזאת באה בעיקר באמצעות הצמצום של התחום הסמוי ותחום העיוורון. שני תהליכים מרכזיים שמאפשרים את הצמיחה הזאת הינם פידבק ושיתוף, והיום הייתי רוצה להתרכז בראשון.
פידבק מאפשר להביא למודעות שלנו תכנים מאזור העיוורון, בין אם בנוגע להתנהגות שלנו או לשאלה איך אחרים רואים ומפרשים אותה.
וכאן אני רוצה לחזור לשני תחומים מהם התחלתי את הפוסט הזה - שיטת אלכסנדר וסדנאות אימון.
פרדריק מתיאס אלכסדנר לא היה הראשון לזהות שרוב האנשים במערב משתמשים בגופם בצורה מעוותת ובזבזנית. התרומה הייחודית שלו הייתה בתובנה ש"הרגלי שימוש מעוותים" הם תולדה של תפיסה מעוותת שיש לנו לגבי הגוף שלנו, תפיסה מעוותת של "נכון/לא נכון", "זורם/לא זורם", "אפקטיבי/לא אפקטיבי".
העיוות הזה בתפיסה מונע מאיתנו כל אפשרות ליצירת שינוי, ובהרבה מקרים אפילו מצליח להסתיר מאיתנו את העובדה שבכלל יש בעיה, כי "מנגנוני הבקרה האוטומטית" שאנחנו רגילים לסמוך עליהם אומרים לנו "הכול בסדר!".
נקודת מוצא לעבודה בשיטת אלכסנדר היא המוכנות שלנו להכיר במגבלה היסודית הזאת של התודעה שלנו, להגיד stop להתנהגויות האוטומטיות ולהיות פתוחים לקבל פידבק חיצוני, שמסמן עבורנו אזורים קריטיים מתחום העיוורון.
בהרבה מובנים הדבר דומה לכל תהליך עמוק של אימון טרנספורמטיבי.
הרי בדרך כלל, מי שמגיע לאימון כבר מיצה את כל מה שהוא כבר יודע והגיע להבנה שפריצת הדרך אליה הוא שואף יכולה להגיע אך ורק מ"אזור הדמדומים" של "הדברים שאני לא יודע שאני לא יודע". ברגע שהבנו זאת, קל לראות למה בהרבה מקרים פידבק חיצוני הינו הכלי היחיד שמאפשר לאנשים לצאת מתקיעות של "אזור העיוורון"...
הרי לפעמים הדרך היחידה לראות את העצמנו היא דרך עיניים של מישהו אחר, או כמו שאמר פרופ' סמואל קולברט - מוותיקי המאמנים העסקיים בעולם - It takes two to see one - "צריך שנים כדי לראות את האחד".
וזאת כמובן גם הסיבה האנוכית בגללה אני תמיד מבקש מכם פידבק על הדברים שאני משתף :-)
- אני רוצה לדבר על עוד היבט חשוב של ההקשרים: